<h1>רבינו יהונתן מלוניל — כתובות</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[כתובות ק"י ע"ב] הכל מעלין לארץ ישראל, כלומר הכל מעלין נשותיהן משאר ארצות לארץ ישראל. אחד האנשים ואחד הנשים, כלומר יכולין לכוף [זה את זה] להעלות מחוצה לארץ לארץ [ישראל ומארץ] ישראל לירושלם, והכל לאתויי עבדים עבד עברי וכ"ש עבד כנעני כלומר שאם קנה עבד עברי בחוצה לארץ יכול לכופו לעלות עמו ויעבידנו בארץ ישראל אי נמי אפילו מנוה היפה לנוה הרע יכולין להכריח את זה אע"פ שנוה שהוא דר בחוצה [לארץ] הוא נוה יפה שהפירות בזול ואותו נוה שבארץ ישראל הוא נוה רע שמכל דבר יש בו יוקר גדול אפילו הכי יכול להעלות. ואין הכל מוציאין, מפרש בגמ' דהכל דסופא לא איצטריך דהשתא אסוקי מסקינן ליה מנוה היפה לנוה היוקר כל שכן אם הוא [בירושלם] שאינו יכול להכריחו ולהוציאו משם.
<h2>דף ג:</h2>
[כתובות ק"י ע"ב] לאיתויי עבדים, כלומר עבד עברי וכ"ש עבד כנעני כלומר שאם קנה עבד עברי בחוצה לארץ יוכל לכופו לעלות אחריו ויעבוד לו בארץ ישראל. לאיתויי מנוה, כלומר שאפילו הנוה שהוא דר שם בחוצה לארץ [יפה ואותו שבארץ ישראל רע מעלין.] ואם לאו... מחזיר לה משלם ואם לאו יוציא ויתן כתובה וליכא למיחש בהא שמא עיניה נתנה באחר שהרי אומרת [אל ת]עלה בירושלם ולא תפרד ממני.
<h2>דף ז:</h2>
[כתובות צ"ג ע"ב] מי שהיה נשוי ארבע נשים וכו'. במאי קמיפלגי וכו', כלומר מאי טעמא אמר בן ננס דרביעית נמי נשבע[ת] והרי אינה מזקת לאחת מהן כלום [אם] תגבה שלא כדין ולמה תשבע להן. [צ"ד ע"א] ומשני כגון שנמצאת שדה, שנטלה אחת מן הראשונות בכתובתה שדה שאינו שלו כלומר שגזולה היא ביד הבעל והך אחרונה בעלת חוב [מאוחרת היא] שאפילו גבתה לכתובתה כדי[ן] שלא קבלה כלום מיד הבעל אם נמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו ונגזל טורף שדה מן השלישית או מאחת מהן חוזרת על הרביעית שהיא מאוחרת וטורפת כתובתה מידה דהא אין גבויה גבוי הילכ' למאי (וכו') נשבעת (לראשונה) [לראשונות] דהואיל ולא מוקמינן בידה אם נמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו נמצאת רביעית נשבעת בחנם לגבי ראשונות ובן ננס [סבר] [מה] שגבה גבה והילכך כי אתיא רביעית למשקל כתובתה נשבעת לשלישית דאי אתפסה בעל צררי ומתרמי יומא או ליומא אחרי שדה של אחת מהן (גדולה) [גזולה] תוכל אותה (שטורפת) [שטרפו] מידה שדה שאינה (שלה) [שלו] לחזור על אותה שדה וכי נשבעת דלא גבתה כלום תו לא הדרה אחת מהן עלה דידה [לשבועה] דשבועה לאחד שבועה למאה ולא מציא רביעית למימר לשלישית לכשתמצא שדה של אחת מהן גזולה אנכי נשבעת אבל לא תוך הזמן לפי (דאמרינן לשלישית) [דאמרה לה שלישית] אי גביא בלא שבועה תו לא חזיא חדא מינן למהדר עלך דהא מה שגבה גבה אי נמי תמות בנתים ויהיו יורשין סבורין שכדין גבתה ונשבעין שבועת היורשין ושמא אי הות איהי קיימת לא היתה רוצה לישבע ותחזיר הקרקע לאחת מהן הילכך דין הוא שישביעוה מיד קודם שתחזיק ותרד לאותו שדה וקאמ' דמה שגבה גבה. והא דגרסינן בערכין פרק אין בערכין [ז' ע"ב] בענין אמר ערכו עליו וחזר ואמר ערכו עליו ולא היו בידיו אלא חמש סלעים, ונתן סלע אחד לגזבר ההקדש בשביל ערך ראשון ופרע נמי ד' סלעים בשביל ערך שני ואע"פ שהיו כל הד' סלעים משועבדים לערך ראשון אי סבירא לן דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה יוצ(י)א מידי שני הערכין דקימא לן [שם] מי ש[ה]עריך עצמו אע"פ שנתחייב בנ' סלע כיון שאין ידו משגת לנ' סלע נפטר בסלע אחד ואע"פ שהעשיר אחר כן יצא ידי נדרו ושוב לא יפרע כלום הילכך זה שנתן סלע אחד בשביל ערך ראשון נפטר מערך ראשון ומערך שני נמי שהרי נתן ד' סלעים ואי הוה סבירא לן דלא גבה לא יצא ידי חובתו אלא מערך ראשון אע"פ שפי' שיהיו הד' בשביל ערך שני (בחבירו) [אין יכול] לגרום הפסד להקדש כיון שהיתה ידו [משגת] באותה שעה לנ' סלעים. אין הקדש מוציא מיד הקדש, הילכך מה שגבה גבה דהא אדון אחד הוא אבל בהדיוטות דתרי גופי נינהו דאפשר דחד מוציא מיד הדיוט הילכך מה שגבה לא גבה במטלטלין. וה"מ במקרקעי, דאית להו קלא. אבל במטלטלי, כלומר כגון שהלוה הוא עדיין דקימא לן דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה אי נמי בזמן הזה דתקון הגאונים דמטלטלי נמי משתעבדי לבעל [חוב] דהא לית לן במטלטלין דין קדימה משום דלית להו קלא כדחזינן במלתיה דרבא [ב"ק י"א ע"ב] במטלטלין לית להו קלא. ואע"פ שלא הביא הרב אלפאסי ז"ל בהלכותיו אי בעית אימא מלתא דאביי קשישא איכא ביניהו דאמר אביי קשישא יתומין שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים דת"ק לית ליה דאביי קשישא ובן ננס סבר כאביי קשישא אפילו הכי הלכתא כבן ננס ונשבעת ליתומין.
<h2>דף כא:</h2>
[כתובות ק' ע"ב] נעשו ודאי טעו דהא תנן, בערכין פרק שום היתומים [כ"א ע"ב] וכו'. בבקר ובערב, דהיינו שעת הוצאת פועלים למלאכה שבשדות כדי שיודיעו לבעלים ששוכרין אותם אם ירצו לקנותו ובערב נמי שאם ענו להם הם יודיעו למכריז פלוני רוצה ליקח אותו והולך ושואל את פיו ומתפשרין זה עם זה אלמא שום היתומים נמי בעי [הכרזה] אע"ג ד[ל]כתובה משתעבד ולא מצי למימר מצוה הוא דעבד ולא מידי חסריה. [לשון הרי"ף מערכין שם] איכא דניחא ליה באשה דשקלה [על] יד על יד, כלומר דאשה אינה יודעת להתעסק במעות שתהא מקפידה בהמתנת חדש או שנים אם לא יפרענה בבת אחת דמיקל בזוזי אע"פ שיוצאין על ידי הדחק מקבל אותן שיודע להשתדל לטרוח כדי להוציאם מה שאין כן באשה על כן היא אינה רוצה לקבל מיד הלוקח אלא זוזין טבין וחדתין ותקלין. [שם כ"ב ע"א] (ו)בא להכריז שלשים יום רצופין, כלומר בא להכריז רצופין בכל יום ויום אינו צריך להכריז אלא שלשים, אבל אינו מכריז אלא בשני ובחמישי (של) ששים יום ואע"ג דכי חשיב להו לא הוו אלא י"ח יומי הא כיצד בשהתחיל (למחות) [למנות] מיום שני והם ח' שבועות וד' ימים ויש בח' שבועות י"ו יומי הכרזה ונשלמין ביום ראשון ובאותן ד' ימים מתחילין ביום שני ומסיימין בחמישי היינו תמני סרי כיון דמשכא (ד)מילתא דהני תמני סרי עד ס' יום שמעי אנשי. אין נזקקין לנכסי היתומים, כשהן קטנים למכור קרקע שלה[ן] לפרוע אבל ודאי כי גדלי ודאי נזקקין. אלא אם [כן] רבית אוכלת בהן, שזקף אביהן מלוה ברבית ונפסדין היתומים בכל יום. או משום כתובת אשה (או) משום מזוני, לפרוע כתובת אשת אביהן שכל זמן שלא גבת כתובתה נזונת מן היתומים ומפסדי מזוני. הא תקינו להו רבנן מעשה ידיה, כלומר שתקנו להן מעשה ידי אשת אביהן שיהא להן הואיל ונזונות משלהן הילכך אין להן הפסד מזונות, ור' יוחנן דקא חשיב ליה להפסד אמר (לה) [לך] זמנין דלא ספקה מלאכתה כנגד מזונותיה ונפסדין היתומים. אילימא בבעל חוב גוי, כלומר כדי לפרוע לבעל חוב גוי. (מצית) [מי צאית] גוי להמתין עד שנכריז שלשים יום. ואי קא אכל רביתא, מן היתומין כלומר משום הכי נזקקין. מי שבקינן ליה, לבעל חוב משקל רבית. מוקים לה בכתובת אשה, ולהכי נזקקין דהא מפסדי מזוני. אלא לרב אסי, אמאי נזקקין למכור הא אין רבית אוכלת בהן. ולר' יוחנן מי ניחא, אמאי מכריזין [י]תנו לה כתובתה לאלתר ותסתלק ממזונות היכי שבקינן לה למיכל למזוני דבודאי קא מפסדי עד שיגמרו ימי ההכרזה ונקיטינן הכרזה דלא ידעינן אי מרוחינן ליתומין אלא ספק הוא אם יוסיפו על השומא כלום או (א)לא. אמר לך ר' יוחנן הא לא קשיא מאי דאמרת שבקינן לה מזוני דקא מפסדי דבתובעת כתובתה בב"ד עסקינן דלית להו מזונות. אי הכי, דבתובעת כתובתה בב"ד עסקינן איזדקוקי נמי לא נזדקיק למכור ולא להכריז דהא כבר אבדה מזונותיה. ומשני כיון דאיזדקיקינן להו מעיקרא כשתבעה כתובתה מזדקיקינן לבסוף ומגבינן ליה כתובתה ובעי הכרזה. מכל מקום לרב (אשי) [אסי] קשיא, דאמר אין נזקקין אלא לרבית וכאן ליכא רבית ומזדקיקינן. ומשני לעולם בבעל חוב גוי דשקיל רבית (ודוק') [ודקשיא] לך גוי מי ממתין הכרזה אין שקבל עליו לזו להמתין ההכרזה אבל נוטל רבית. מרימר אגבי כתובתה לאשה מנכסי יתומין, כלומר לגרושה ומשום הכי אמר לאשה ולא אמר לארמלתא ולגרושה אין לה מזוני מיתומי בעלה שהרי הבעל עצמו אינו חייב במזונותיה. ההיא דר' יוחנן, דאמר אי לכתובת אשה. משום חינה (ממתינן) [מתנינן] לה, כלומר בכדי שידעו הנשים שיש להן כתובה מן היתומים אפילו כשיתגרשו נזקקין להן להגבותן כתובה אע"ג דאין להן מזונות ויתרצו לבעליהן ולא יצערו אותן ויתרצו נמי להנשא מיום זה ואילך לבעל אחר ולא יהיו (מזקיקין) [מזקינין] הבחורים קודם שינשאו אפילו לגרושה מגבינן משום חינה. ניזלו בתר שבקינהו, כלומר שהיה מקלל שלא יאריכו ימים אלא ילכו אחר אביהן שמת לו הואיל ואוכלין שאינו שלהן. מזדקיקנא להו, כדי למנען מאיסורא. מעיקרא מאי טעמא [לא], מזדקיקי ומשני משום דרב פפא דאמר פריעת וכו' אימר צררי איתפשיה הלוה למלוה קודם מיתתו שפרע חובו מהן. איכא ביניהו בשחייב מודה, בשעת מיתתו שעדיין חייב לו מאן דאמר משום מצוה לא פרעי' דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו מאן [דאמר] משום צררי כיון דמודה ליכא למיחש לצררי. אי נמי שתבעו בדין ונתנו לו ב"ד זמן שיפרענו והעביר המועד ושמתוה ב"ד ללוה שיפרע למלוה ומת בתוך ימי שמתיה והכא ודאי ליכא למימר צררי אתפשיה והילכך נזקקין ולמאן דאמר משום מצוה לא פרעי'. [שם ע"ב] רבא אמר משום שובר, כלומר משום הכי לא הוה מזקיק להו רב נחמן מעיקרא שמא שובר היה ביד הלוה שפרוע שטרו של מלוה ואבדו הילכך אין נזקקין. לא שאנו, דנאמנת בשבועה ולא חיישינן לשובר אלא כתובת אשה משום חינה. ואי חיישת לשובר התם נמי ניחוש, בבעל חוב ואמאי נפרע שלא בפניו בשבועה ניחוש שמא שובר יש לו ללוה. ומשני התם, בבעל חוב הנפרע שלא בפניו היינו טעמא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו וכו' אבל בעלמא חיישינן לשובר. ואם אמר תנו נזקקין, כלומר אם אמר אבי יתומים קודם מיתתו תנו לפלוני מנה נזקקין ב"ד ונותנין לו ואם אמר תנו שדה זו ומנה לפלוני נזקקין לו. ואין מעמידין אפטרופוס, ליתומין על זה לדון עם המלוה דכיון דאמר בפי' שדה זו ומנה נותנין אותה לו אבל אם אמר שדה סתם ומנה סתם נזקקין ומעמידין אפטרופוס ליתומין שיטעון שמא לא אמר על שדה זו אלא על זו וידחה לזבורית. לבד מנמצאת שדה שאינה שלו, כלומר אם אותו שדה שצוה לתת לו באו עדים ואמרו שאינו של מיתנא אלא של איש אחר נותנין לו שדה אחר תחתיה ואין צריך להעמיד אפטרופוס לערער על עדים דדילמא שקרי נינהו לפי שאין לנו להחזיק עדים בשקרי אלא אזלינן אחר קול שיצא עליהם.
[כתובות צ"ט ע"ב] שום הדיינין שפחתו שתות וכו', כלומר שום ששמו הדיינין נכסי היתומין ומכרום שפחתו שתות ששמוהו בזול כדי אונאה ונתנוהו ללוקח או לבעל חוב שלהם ונתאונו היתומים, או הותירו שתות ששמוהו שתות על דמיו ונתאונה לוקח או בעל חוב. מכרן בטל, דהא [ד]אמרינן אין אונאה לקרקעות היינו בעל הבית (או) [אבל] לגבי שליח איכא אונאה ודייני(נ)ן נמי שלוחין נינהו ומצי אמר בעל הקרקע לתקוני שדרתיך וכו' וכיון דלגבי בעל הקרקע איכא אונאה לגבי לוקח נמי איכא אונאה היכא דלקח על ידי שליח. מכרן קיים, שהרי גנאי הוא לב"ד אם יתבטל מה שעשו הילכך דיינינן להו כאלו הן בעל הקרקע עצמו וקימא לן דאין אונאה לקרקעות. אגרת בקורת, כלומר שכתבו לו בשטר המכר שמכרו לו בהכרזה ולשון בקורת שבאין בני אדם לבקרה ולשומה. אפילו מכרה שוה מנה במאתים, שנתאונה לוקח. או שוה מאתים במנה, שנתאונו היתומין. מכרן קיים, (כגון) [כיון] דאיכא הכרזה לא שיכא בהו אונאה דמזליהו דיתמי גרים שלא נזדמנו לזה השדה קופצים הרבה שנתנו עיניהם והוצרך הוא לקנות ביוקר הילכך לא מיקרי אונאה אע"פ שלמראה בני העולם ברוב הוי אונאה גמורה ורישא דהוי מכרן קיים לדעת ר"ג מיירי נמי בדאכרזו דאי לא אכרוז הרי טעו בדבר משנה דתנן שום הדיינין שלשים יום וכל הטועה בדבר משנה חוזר אלא ודאי בדאכרוז מיירי, ואם תאמר קשיא רישא אסופא ומתרץ בגמ' דמיירי בשעה שאין ראוי להכריז כגון לכרגא דמלכא ולמזוני ולקבורה דמזבני בלא אכרזתא הילכך אע"ג (דלא) [ד]אכרוז לא מהניא להו הכרזה וכיון דטעו אליבא דת"ק מכרן בטל ואליבא דר"ג מכרן קיים והוא הדין אע"ג דלא אכרוז כיון דלא שעת הכרזה הוא אי נמי מיירי בדברים שאין מכריזין עליהם כגון עבדים ושפחות ושטרות ומטלטלין אי נמי במקום שנהגו שאין מכריזין אפלו על הקרקעות והילכך לא מיקרו טועין בדבר משנה.
<h2>דף כב.</h2>
[כתובות פ"ו ע"א] לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה, ומילתא דרבא בסוף פרק גט פשוט [קע"ד ע"א] ובמסכת ערכין בפרק שום היתומים [כ"ב ע"א]. פריעת בעל חוב מצוה, אדם שלוה ממון מחברו אפילו שלא בשטר ואפילו לא קבע לו זמן לפרעו מצוה עליו לפרעו תכף שיוכל לפרעו. ואם אמר לוה לא ניחא לי למעבד מצוה, כלומר איני רוצה לפרוע עתה אלא עד שנה או שנתיים מאי מי נוכל לכופו בדין שיפרע מעתה ויקיים מצותו ואם לא ירצה מחתינן בעל חוב אנכסיה או לא. אמר ליה תנינא בד"א, בריתא היא במסכת מכות ואדתנן באלו הן הלוקין והכי פי' בד"א דלא מלקינן ליה אלא ארבעים חסר אחת במצות לא תעשה כגון שעבר לא תעשה אבל אי אית ליה למעבד מצות עשה ולא בעי למעבד לה מכין אותו כדי לעשותה אלמא כייפינן ליה למעבד מצוה ולוה נמי כיון דמצוה עליה דידיה רמיא כייפינן ליה ומחתינן בעל חוב אנכסיה ומשעבדו שלשים יום אבל תוך שלשים יום לא דסתם הלואה שלשים יום.
<h2>דף כב:</h2>
[כתובות פ"ז ע"א] והנפרעת שלא בפניו וכו', כיצד הלך לו למדינת הים ואחר כך שלח לה גיטה ממדינת הים והיא תובעת כתובתה או מבניו או מב"ד ושבועה זו מדרבנן היא כיון דשטר כתובה בידה מקויים אלא שיש לחוש (שאן) [שאם] היה כאן היה טוען ה[ת]קבלת כתובתיך כלה או מקצתה הילכך אפילו מבני חרי לא תגבה אלא בשבועה דדילמא צררי אתפסה.
[כתובות פ"ח ע"א] לא שנו, דיורדין ב"ד לנכסי אדם שלא בפניו ונפרעי' בשבועה. אלא כתובת אשה משום חינה, ולא חיישינן שמא צררי אתפסה כיון שנשבעת דוקא באשה לא שנא במזוני שתובעת מזונות מב"ד ולא שנא לכתובה אם שולח לה גט בעלה והיא תובעת כתובתה מב"ד משום חינה כדי שימצא חן בעיני הנשים ולא מזקינין ולא ימצאו נשים שיחושו שמא ילך לו למדינת הים שאע"פ ש[א]רצה לישבע בכל עת לא יתנו לי מזונות ולא כתובה ומשום הכי תקינו דבשבועה סגי לה. אבל בעל חוב לא, כלומר ימתין עד שיבא בעל חובו ממדינת הים. ואי חיישת לשובר, דילמא שובר הוה בידו [התם נמי] גבי ה(י)א דרבא ליחוש להא ואיך נפרענו ניחוש דילמא אי הוה כאן בעל חובו היה טוען כבר פעם אחרת כתב לי שובר שהיה טוען לי שאבד שטר חובו והכריחוני ב"ד לפרעו ולכתוב לי שובר ואי הוה קמן הוה טעין הכי ומשני אע"ג דאיכא למיחש משום גדר וסייג שלא תנעול דלת בפני לווין שיקפצו יש להם על מי שיסמוכו יעשו פלוני כאשר בכח פלוני הילכך לא חשו לזו והפקר ב"ד הפקר אבל ודאי אי מצינן לאודועי כלומר שאיש פלוני צועק עליו על חוב עבדינן ואם יש לו לטעון יבא ויטעון ואי לא אתי או אינו שולח לב"ד דעו ב"ד שיש שובר בידי שפרעתיו פעם אחרת איהו דאפסיד אנפשיה ואין לה אלא כתובה אחרת.
<h2>דף כד.</h2>
[כתובות נ"ד ע"א] שמין מה שעליה, כלומר כל בגדיה ותכשיטיה של שבת ומועד חושבין כמה הן שוין כשיעור כתובתה משלימין לה כדמפרש טעמא דכי אקני לה הבעל בגדיה ותכשיטיה של שבת לא נתכוון לה אלא בעודו חי או בעוד שהיא יושבת אלמנה בביתו לכבודו אבל אדעתא דמיפק ומשקל לא אקני לה, ושמואל סבר לגמרי אקני לה. אע"ג דתנן (לקמן) במתני', במס' ערכין [כ"ד ע"א]. דשמואל, דאמר אינן שמין באלמנה. ואחד המעריך עצמו, ואין לו כדי ערכו הקצוב לו בפרשה כפי שניו. בכסות אשתו ובניו, אפילו בצמר שנצבע לשמן אע"פ שאינו בר מלבוש השתא. ולא בסנדלים חדשים, אע"פ שיכול להחזירם לאומן זכו בהן אשתו ובניו אלמא אין שמין בכסות אשה דהא הבעל עצמו אין לו שום זכות בהן. לכאורה כשמואל רהטא, דסבירא ליה דמתני' כשמואל וכד מעיינת ביה שפיר לא קשיא הא מתני' לרב דכי סליק זכותו בהן שאינו רשאי לא למכרן ולא להקדיש ה"מ בעודו חי שהוא מתכבד במלבושיה ועל כן מחיל זכותו אבל משתרצה להנשא לאחר לא (תקנה) [הקנה] לה הילכך שמין כל מה שעליה. וכן בלקיט, כלומר אם יש שכיר בביתו [ו]לא קצב לו שכירותו מתחלה ובתוך כך שהוא עוסק במלאכתו ונתן (לא) [לו] בגדים כשיגיע לסוף מלאכתו ובאין לפרש את שכרן אם שמין אותו מלבוש או לא פלוגתא דרב ושמואל והלכתא בתרויהו כרב. יתמא לקיט שלח פוק, הפשיטנו מבגדיו ויצא כלומר שמין מה שעליו.
<h2>דף כח.</h2>
[כתובות נ' ע"א] המבזבז, נכסיו להקדש. אל יבזבז יותר מחומש, דהיינו חמישית נכסיו בכל שנה ושנה. ירושלמי [פאה פ"א ה"א], ולסוף חמש שנים כלה ממונו א"ר רבין שנה ראשונה לקרן מכאן ואילך לשכר ונפקא לן מעשר אעשרנו לך משמע שינטל שני עשרונים מעשרה והיינו חומש אחד מחמשה, ומקשי הא לא דמי עשורא קמא לעשורא בתרא קמא עשורא הוי חד מעשר עשורא בתרא דקא שקיל מתשעה דאישתיור בציר מקמא הוי ולא הוו בין תרויהו חומש, ומשני עשר אעשרנו עשורא בתרא כעשורא קמא והיינו אחד מחמשה. וה"מ מחיים, גזירה שמא יצטרך לבריות אבל לאחר מיתה אינו חושש על בניו ממי יזונו כי מי שזן אותו הוא יזון את בניו ואפילו לא יניח להם כלום כי גם המלכים נולדו בתחלתם רשים כלומר ערמים.
